כשהשרקייה מגיעה, הכל משתנה. השקט של הבוקר מופר, ומי האגם הרגועים הופכים לבליל של קצף, מתנפצים בעוצמה על הטיילת. היא חמה, יבשה, ומביאה איתה ניחוח של המדבר, של המזרח, ושל תקווה מחודשת.
השרקייה היא גם ברכה וגם קללה
עבור הסובלים מבעיות פרקים, היובש המדברי שהיא מביאה נחשב למזור זמני לכאבים כשהלחות מחמירה. השרקייה גם נחשבת ל”מטאטא” של העמק. היא מגרשת את הלחות הכבדה והדביקה של הכנרת ומחליפה אותה באוויר יבש וצלול, והיובש והחשמל הסטטי באוויר יוצרים לעיתים תחושת עוררות וחדות מחשבתית. לשרקייה גם חשיבות אקולוגית, אך לצד כל אלו יש בה גם סכנות גדולות כמו מלכודות מוות לשוחים בכנרת, נזקי רכוש, שריפות, הרס חקלאי והשפעות בריאותיות, בעיקר על מי שסובל מבעיות נשימה.
השרקייה של הלב
את סיפורה של השרקייה שמעתי לראשונה מהדוד גיגי. דוד גיגי הוא הרפתקן עם סיפורים מסמרי שיער, כזה שאפשר לשבת איתו שעות ולשכוח מהזמן. הדוד גיגי הוא לא באמת דוד שלי, אבל הוא כן .
גילינו את המשפחה הנפלאה של הדוד בני ודודה אלין
את הדוד גיגי פגשנו לראשונה בשבת חתן שהוזמנו אליה בטבריה, אבל מה שפגשנו היה הרבה יותר גדול ממה שהלב ידע להכיל.
בסיפור הזה מתערבבים להם יחדיו אחים, קירבה, ריחוק, ניתוק, כעס, אהבה, כאב, זמן אבוד וחיבור מחודש דרך דור שני.
זה סיפור על בחירות אישיות שהשפיעו על חייהם של רבים, על געגוע בלתי פוסק שנצור בתוך עקשנות , זה סיפור על חרטה אבל בעיקר על תיקון ותקווה.
בעודנו ישובים בין עשרות בני משפחה חדשים שגילינו, ליבנו סער וגעש ועלה על גדותיו כמו השרקייה שניגנה בחלוננו בין הערביים.
גילינו את המשפחה הנפלאה של הדוד בני ודודה אלין, מלח הארץ, משפחה לתפארת. היה שם הכל, שפע של טעמים, מגוון של קולות, ואחדות משפחתית.
בסיפור הזה מתערבבים להם יחדיו אחים, קירבה, ריחוק, ניתוק, כעס, אהבה, כאב, זמן אבוד וחיבור מחודש דרך דור שני. זה סיפור על בחירות אישיות שהשפיעו על חייהם של רבים, על געגוע בלתי פוסק שנצור בתוך עקשנות , זה סיפור על חרטה אבל בעיקר על תיקון ותקווה.
מה שתפס אותי יותר מכל היה הכבוד שרחש הדור הצעיר לראשי השבט. ביום שישי לאחר הקידוש השתרך לו תור ארוך בדרך אל הדוד בני, כשהגיעו אליו הוא הניח את ידיו על ראשיהם וברכם, לאחר מכן נישקו כולם את ידו ופנו לכיסאותיהם סביב השולחן. הדודה אלין ישבה גאה וצנועה, מפנה לבני בעלה את הבמה, היא ידעה שאין צורך לצעוק בקול את שכולנו ידענו, הכל מעשיה ידיה להתפאר.
המראה הזה לא זר לי, זהו נוף ילדותי. כיבוד הורים ומבוגרים היו נר לרגלי דורי, משהו שהשתחרר טיפה בדור הזה, כזה שמאמין שההורה נועד לשרת את הילד ולא להיפך, כזה שחושב שההורים הם חברים שלהם ולא מחנכים. כמובן שבדור הזה יש סגולות מקודשות אחרות, אך הרשו לי לחדד את ההבדלים הנוגעים למסורת המכבדת את זקניה.
ביום שבת בבית הכנסת, ברכת הכהנים, דוד בני עטוף בטלית ומתחתיה מצטופפים יחדיו כל צאצאיו, וקול ועוד קול נשמע צועק ״איפה ליאור״ … ליאור בעלי מגיע ונכנס גם הוא מתחת לכנפי השכינה, בטבעיות, בפשטות, כאילו לא עומדים לצידו בני דודים חצי פולנים חצי תוניסאים, מזרח ומערב שעד לפני רגע היו זרים, כאילו לא חלפו להן עשרות שנים.
וכך, ברגע אחד, התמונה השבורה הפכה לשלמה
במשך שנים, הם היו כמו גרגרי חול בלב המדבר. השרקייה – אותה רוח מזרחית עזה, יבשה וחסרת רחמים – נשפה בעורפם ופיזרה אותם לכל עבר. אחד הוטל אל מעבר להרים, השנייה נדדה אל העמקים המרוחקים, והזיכרון על היותם פעם גוף אחד הלך והתערפל תחת מעטה של אבק ושרב. אבל לשרקייה יש סוד אחד שרק מי ששרד אותה מכיר: היא לא רק מפרידה, היא גם מנקה. בנשיבתה העזה היא מעיפה את התפל, את הרעשים המיותרים, ומשאירה רק את מה שחזק מספיק כדי לעמוד בפניה.
סופו של דבר, משפחה שמצאה את עצמה מחדש היא ההוכחה שגם הרוח העזה ביותר לא יכולה לכבות להבה שבוערת בתוך הדם, והדם הוא הנפש. השרקייה אולי פיזרה אותם, אבל היא גם זו שחישלה אותם להיות הגוף האחד והאיתן שהם היום – מחוברים לנצח, גם כשהרוח שוב תתחיל לנשב.
מוקדש באהבה למשפחת זקס, בני, אלין, דורון, רונן, לירון, קארין ומתן.וגם לדוד גיגי ההרפתקן.