יש רגעים שבהם הפוליטיקה הישראלית מספקת סאטירה מוכנה מראש. ראש ממשלה שמבקש את אמון הציבור, שרת תחבורה שמגיעה לסיור בערים המתמודדות עם אתגרי תשתיות ותחבורה ונשיא אמריקאי שמעניק לו חיבוק פומבי בדיוק לקראת הישורת האחרונה. כל אלה מתרחשים בשבוע שבו נתניהו זקוק לכל קול, לכל תמונה ולכל כותרת חיובית.
בנימין נתניהו, ראש הממשלה וראש רשימת הליכוד, הגיע השבוע ללוד ולרמלה, שתי ערים שבהן הליכוד זוכה באופן מסורתי לתמיכה משמעותית. על פי המסר של צוות הקמפיין, ראש הממשלה ביקש לשתות כוס קפה עם תושבי הערים.
קפה הוא רעיון מצוין. אבל עולה שאלה קטנה: איפה היה נתניהו כשהתושבים היו זקוקים לתשומת לבו לאורך הקדנציה? האם לוד ורמלה מעניינות את ראש הממשלה גם ביום שאחרי הבחירות, או שהן הופכות ליעד מועדף רק כאשר הסקרים מאותתים שהכיסא מתחיל להתנדנד?
מי אוהב אתכם? ומי רק צריך אתכם?
הסיורים בערי הפריפריה אינם פסולים, כמובן. להפך, ראוי שראש הממשלה יגיע אליהן, ישמע את התושבים ויכיר את בעיותיהם מקרוב. אלא שהשאלה אינה אם נתניהו מסוגל להגיע ללוד ולרמלה, אלא מדוע הביקור מקבל חשיבות מיוחדת דווקא עכשיו.
תושבי הערים אינם זקוקים למחוות של ערב בחירות. הם זקוקים לתחבורה ציבורית יעילה, לתשתיות ראויות, לביטחון אישי, לחינוך איכותי ולשירותים ציבוריים שאינם נופלים מאלה של ערים מבוססות יותר.
אם נתניהו רוצה לשאול את התושבים ״מי אוהב אתכם?״, אולי כדאי להפנות אליו את השאלה ההפוכה: מי דואג לכם לאורך כל הקדנציה, ולא רק כשהוא זקוק לאצבע שלכם בקלפי?
מירי רגב באה לקפה. הכבישים נשארים על השולחן
לצד נתניהו הגיעה גם שרת התחבורה מירי רגב. נוכחותה בסיור מזמינה בחינה של אחד הנושאים שמשפיעים ישירות על חיי היומיום של תושבי הפריפריה: מצב התחבורה והבטיחות בדרכים.
המספרים אינם מחמיאים. בשנת 2023 נהרגו בכבישי ישראל 361 בני אדם; ב-2024 עלה המספר ל-439, וב-2025 הגיע ל-459, הנתון הגבוה ביותר זה 19 שנה. מדובר במגמה מדאיגה שהתרחשה בתקופת כהונתה של רגב, ומטילה צל כבד על הישגי משרד התחבורה בתחום הבטיחות בדרכים.
האם כל האחריות מוטלת על השרה? לא. תאונות דרכים הן תוצאה של גורמים רבים, ובהם התנהגות נהגים, אכיפה, תשתיות, תכנון ותקצוב. משרד התחבורה מצדו טוען כי השקיע משאבים בתשתיות ובטיפול במוקדי סיכון, ומדגיש את הצורך באכיפה ובענישה מחמירה. אבל דווקא משום שהמגמה כה חמורה, הציבור זכאי לדרוש מהמשרד דין וחשבון ברור: מה נעשה, מה נכשל ומה עומד להשתנות?
במקום להסתפק בתמונות עם ראש הממשלה, כדאי היה להציג לתושבי לוד ורמלה תוכנית מפורטת לשיפור התחבורה, לצמצום הסיכון בכבישים ולקידום פתרונות מעשיים. קפה הוא נחמד. כביש בטוח עדיף.
מירי רגב מחוץ לתמונה, אבל בלוד וברמלה היא דווקא מתאימה
לאורך הקמפיין מירי רגב כמעט אינה ניצבת בחזית התמונה של הליכוד, אבל כשבנימין נתניהו מגיע ללוד ולרמלה, היא מתייצבת לצדו. אולי משום שכאן, בערים שבהן לליכוד יש קהל מסורתי משמעותי, נוכחותה מועילה יותר מבחינה אלקטורלית. לקראת בחירות אפריל 2019, לאחר שנתניהו פרסם תמונת קמפיין של צמרת הליכוד שכללה גברים בלבד, רגב סיפרה בריאיון לערוץ 13 כי שוחחה איתו על היעדרה. לדבריה, נתניהו הסביר לה שהמשימה היא להעביר מתלבטים לימין, והוסיף: ״זה לא סוד שדפוס ההצבעה בחברה הישראלית הוא לאשכנזים מהשבט הלבן״. הדברים עוררו סערה והעלו שאלות על ייצוג, זהות ועל האופן שבו הנהגת הליכוד מבקשת לפנות לקהלים שונים. כעת, ערב הבחירות, עולה שוב השאלה: האם לוד ורמלה נמצאות בראש סדר העדיפויות של נתניהו, או שהן הופכות חשובות במיוחד כשהוא זקוק לקולות תושביהן?
כשהשבט הלבן פוגש את הקמפיין המזרחי
יש גם הקשר פוליטי שקשה להתעלם ממנו. בשבת האחרונה כינה ינון מגל, מגיש ערוץ 14 המזוהה עם מחנה נתניהו, את גדי איזנקוט ״קוף מרוקאי״ וטען כי מאחוריו עומדים אשכנזים אליטיסטים שמנהלים אותו. הדברים נאמרו תוך התייחסות מפורשת למוצאו המרוקאי של איזנקוט.
הסערה שהתעוררה בעקבות הדברים אינה עניין של סמנטיקה בלבד. כאשר מוצאו של מועמד הופך לחלק מהניסיון להציגו כמי שאינו מסוגל לחשוב ולפעול בכוחות עצמו, הדיון גולש משאלת הכשירות הפוליטית אל סטריאוטיפים עדתיים.
נתניהו עצמו גינה את האמירה וכינה אותה בלתי ראויה, אך גם הרחיב את הביקורת ליחס שהוא טוען כי מופנה כלפי מצביעי הליכוד.
הגינוי חשוב, אך הוא אינו פוטר את המערכת הפוליטית מדיון רחב יותר בשיח שהיא מעודדת ומאפשרת. הרי אי אפשר לדבר על אחדות העם, לפנות לציבור המזרחי ולבקש את תמיכתו, ובו בזמן להתעלם מהאופן שבו מוצא עדתי משמש כלי לניגוח פוליטי.
וזו בדיוק הסיבה שביקור בלוד וברמלה מחייב יותר מחיוך למצלמות. תושבי הערים אינם זקוקים שמישהו יזכיר להם את מוצאם, את נאמנותם או את חשיבותם האלקטורלית. הם זכאים שיתייחסו אליהם כאזרחים, ולא כמאגר קולות שממתין לשליפה ביום הבחירות.
טראמפ תומך, אבל מי מטפל בישראל?
ואם כל זה לא מספיק, נתניהו זכה גם לתמיכה פומבית מדונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, לקראת הבחירות. מבחינה פוליטית, מדובר בחיזוק משמעותי: נתניהו יכול להציג את עצמו כמנהיג הנהנה מקשר קרוב עם הבית הלבן וממעמד בינלאומי בולט.
אבל גם כאן כדאי להבחין בין תמיכה של מנהיג זר לבין הישגים שהציבור הישראלי יכול לבחון בעצמו. טראמפ אינו זה שנוסע מדי בוקר בכבישים העמוסים, ממתין לאוטובוס שאינו מגיע או מנסה לקבל שירותים ציבוריים בעירו.
בסופו של דבר, הבחירות בישראל יוכרעו על ידי אזרחי ישראל, וכל אחד מהם יצטרך להחליט אם הוא מרוצה מתפקוד הממשלה ואם הוא רוצה להעניק לה קדנציה נוספת. תמיכה מעבר לים עשויה לסייע לקמפיין, אך היא אינה תחליף למבחן התוצאה בבית.
ביום שאחרי הבחירות, הקפה כבר יתקרר
אין פסול בכך שנתניהו מבקש את קולותיהם של תושבי לוד ורמלה. זהו תפקידה של מערכת בחירות. אבל לתושבים מותר לבחון את הפער בין הביקור המתוקשר של השבוע לבין סדרי העדיפויות של הממשלה לאורך השנים.
הם יכולים לשאול מדוע נדרשת מערכת בחירות כדי להביא את ראש הממשלה אליהם, מדוע נושאי התחבורה והבטיחות עדיין מעוררים שאלות קשות, ומדוע השיח העדתי שוב הופך לחלק מהמאבק על השלטון.
ואולי זה המסר החשוב ביותר לנתניהו ולכל מי שמבקש את אמון הציבור: תושבי לוד ורמלה אינם ניצבים בהצגת בחירות, והם אינם חייבים דבר לאיש רק משום שהגיע לשתות איתם קפה.
כי בסופו של דבר, הכושי לא יעשה את שלו, מבלי להיות בטוח שהוא לא יישכח רגע אחרי הבחירות. התושבים פשוט רוצים לדעת מי יהיה שם בשבילם גם אחרי שהקלפיות ייסגרו, צוותי הטלוויזיה יתקפלו והפוליטיקאים יחזרו לירושלים.