בכל שנה, כשהשמש חוצה את קו המשווה השמימי והיום משתווה ללילה, מיליוני איראנים ברחבי העולם עוצרים מלכת. זהו הנורוז – “יום חדש”. זהו הרגע שבו הטבע משיל את כסות החורף האפרורית ולובש חג. על שולחן ה”האפט-סין” המסורתי מונחים שבעה סמלים המתחילים באות ס’ (S), כל אחד מהם הוא תפילה חרישית: התפוח לבריאות, החומץ לסבלנות, והנבטים הירוקים – ה”סבזה” – להתחדשות.
אבל השנה, הניחוח המתוק של היקינתון מהול בריח חריף של אבק שריפה. השנה, ה”סבזה” אינו רק סמל לצמיחה; הוא כתב אישום ירוק נגד שלטון שמנסה לצבוע את איראן בשחור של אבל ודיכוי.
הנורוז מעולם לא היה רק חג של פירות יבשים. הוא הצהרה פוליטית. עבור העם הפרסי, החגיגה הזו היא הוכחה חיה לכך שתרבותם עתיקה ועמוקה הרבה יותר מהאידיאולוגיה הקיצונית שכפתה את עצמה עליהם. כשהם קופצים מעל המדורות בערב ה”צ’אהאר-שנבה סורי”, הם לא רק מטהרים את עצמם; הם זועקים לעולם שהאש הבוערת בליבם חזקה מכל מרתף עינויים.
במרכז התודעה הזו עומדת דמותו של כורש הגדול. עבור האיראני השואף לחופש, כורש אינו רק דמות מההיסטוריה, אלא המצפן המוסרי האבוד. המלך שהעניק לעולם את הצהרת זכויות האדם הראשונה ואיפשר ליהודים לשוב לירושלים, מייצג את “איראן האחרת” – זו שדוגלת בסובלנות, בכבוד ובפתיחות. הקריאה “כורש הוא אבינו” שנשמעה בהפגנות בשנים האחרונות, היא קריאת תיגר ישירה על שלטון המולות: “אנחנו בניו של מלך נאור, לא עבדים של דוגמה חשוכה”.
הנורוז מעולם לא היה רק חג של פירות יבשים. הוא הצהרה פוליטית. עבור העם הפרסי, החגיגה הזו היא הוכחה חיה לכך שתרבותם עתיקה ועמוקה הרבה יותר מהאידיאולוגיה הקיצונית שכפתה את עצמה עליהם. כשהם קופצים מעל המדורות בערב ה”צ’אהאר-שנבה סורי”, הם לא רק מטהרים את עצמם; הם זועקים לעולם שהאש הבוערת בליבם חזקה מכל מרתף עינויים.
הקשר ההיסטורי הזה מקבל חיים חדשים כאן, בישראל. הקהילה האיראנית-ישראלית, ששומרת על הגחלת של “פרס היפה”, היא הגשר האנושי החשוב ביותר שלנו. בערב החג, כשהם מכינים את ה”גורמה סבזי” המסורתי ומברכים “נורוז פירוז” (נורוז מנצח), עיניהם נשואות מזרחה. הם שומעים את קולם של אחיהם בטהראן ובשיראז, אלו ששולחים מסרי תמיכה חשאיים לישראל ברשתות החברתיות, חולמים על היום שבו המלחמה תסתיים והמחסומים ייפלו.
האיראני הממוצע, זה שחולם על חופש בבתי הקפה המחתרתיים, רואה בישראל לא אויב, אלא שותפה פוטנציאלית לעתיד אחר. הם זוכרים שפעם, לפני שהחשכה ירדה, טסו מטוסים בין תל אביב לטהראן לא כדי להפציץ, אלא כדי לחבר. הם חולמים על היום שבו יוכלו לעלות לקבר כורש בפסארגאדה בלי פחד, ולהזמין את חבריהם הישראלים לחגוג איתם את האביב.
השנה, כשהאיראנים יביטו בנר הדולק על שולחן החג, הם יראו בו את השתקפות המאבק שלהם. זהו נורוז של תקווה נואשת. מלחמה היא כואבת, אבל עבור רבים באיראן היא נתפסת כחבלי לידה של מציאות חדשה – כזו שבה ה”יום החדש” לא יהיה רק תאריך בלוח השנה, אלא ניצחון הרוח האנושית.
האביב תמיד מנצח את החורף, וכורש עדיין מחייך מבעד לדפי ההיסטוריה.
חג החירות הבא עלינו לטובה, מחדד ביתר שאת את הכח המחבר של החירות, בין טהרן לירושלים..
נורוז מובארק – שיהיה זה חג של חירות, של אמת, ושל חיבור מחודש בין שני העמים העתיקים האלו.
